רשב״א על בבא מציעא ע׳

1 מעות של יתומים מותר להלוותן ברבית. נראה דרב ענן היה סבור שמותר להלוותן אפילו ברבית קצוצה, לפי שהאפטרופא אינו נוטל ברבית והיתומים אינן מחוייבים במצות, גם הם בעצמם אינן מלוין כדי שנאמר בית דין מצווין להפרישו, אפילו לדברי מי שאומר יבמות קיד, א קטן אוכל נבלות ב"ד מצווין להפרישו, וכן אין זה בכלל מה שאמרו שם לא תאכלום קרי ביה לא תאכילום לפי שהם אינם עושים בידים האסור, ואינו דומה למה שאמרו שם, מניחן תולש מניחן זורק אבל לא יאמר לו הבא לי חותם הבא לי מפתח, דהתם הא קא עביד בידים דבר האסור לו לכשיגדל. ורב נחמן נמי לא אמר ליה שעובר האפוטרופוס על דאורייתא אלא שהיתום המתגדל בממון של ישראל שאינו שלו יענש מיתה. ומהא משמע, דהאי עובדא דדודא אי לאו דמקבל מרי דודא חוסכא דנחשא רבית קצוצה היא, ואפילו לרב נחמן, דאי לא, לימא ליה הא אפילו למאי דסבירא ליה אבק רבית הוא, ומעות של יתומים מותר להלוותן באבק רבית, וכדאמרינן בסמוך מעות של יתומים מותר להלוותן קרוב לשכר ורחוק להפסד, ולא דוקא, אלא הוא הדין לכל שאר ה"ח רבית דרבנן, וכן הסכימו הגאונים ז"ל. וליתא, דהא ודאי נראה לי דלאו – ש"מ רבית קצוצה היא, והוא הדין דהוה מצי רב נחמן למימר ליה הכי, אלא דקושטא דמלתא קאמר ליה, דבכי הא דמר שמואל אפילו בדקנני שרי, הואיל ומקבל עליה חוסכא דנחשא.

2 מעות של יתומים מותר להלוותם קרוב לשכר ורחוק להפסד. פירשו בירושלמי דאמר ליה פסידא עלך ורווחא דידי ודידך, ואפילו הכי אבק רבית הוי דלאו הלואה היא אלא עסקא, דהא מיניה וביה יהיב ליה, ולא אניסי' ומינאי וכי יהיב ליה לאיעסוקי ביה, ואי בעי למשתי ביה שכרא, מרי עסקא מעכב על ידיה, ואם מת לא נעשו מטלטלין אצל בניו לקמן בבא מציעא קד, ב.

3 אבל דבר מסויים לא, דילמא איניש אחרינא אפקדיה גביה ואתו מרייהו ויהבי סימנא ושקלי. וא"ת והלא עשו בו תקנת השוק ואפילו יהיב סימנא יהבי דמיהן ושקלי, דאמרינן התם בפרק הגוזל ב"ק קטו, א דעשו תקנת השוק במשכונא. ויש מתרצים, שלא עשו תקנת השוק בנפקד אלא בגנב וגזלן. וליתא, דכיון דשלח ביה יד הוי ליה גזלן, וזה שהלוה עליו גם כן אינו יודע שאחר הפקידו אצלו. והראב"ד תירץ שלא עשו תקנת השוק אלא במכר או במשכון, שכל עצמו אינו סומך אלא על זה, אבל כאן שאין עקר הבטחתו אמשכון אלא על העסק, ואלו רצה מקבל להוציאו בדברים אחרים בעל העסק מעכב עליו לקמן קע, ב לא עשו בו תקנת השוק, וזה הנכון. וא"ת, ואם בא ונתן סימן מאי הוי, והלא הכלי נתון תחת יד אפטרופא, וכי אמר ליה בעל הכלי אפקיה דניחזייה, לימא ליה כדי לא מפיקנא דמשוית ליה ראה, וכדאמר בפרק חזקת הבתים ברמאי דפומבדיתא ב"ב מו, א, וכל דליכא עדים וראה אינו נאמן. וי"ל, דכל שיש עדי פקדון והבעלים נותנים סימן מובהק והרי אנו רואים אותו סימן תחת ידינו, הרי זה כראה, דאטו אי אתו סהדי ואמרי סימן פלוני וסימן פלוני הוה, וראו אותו אותן עדים באותן סימנים מי לא מהדרינן ליה, דהא איכא עדים וראה, אם כן השתא נמי אנן סהדי דידיה, ולא מצינו למכבש עדותן. ולא עוד, אלא אפילו הגדילו היתומים והביא זה עדי פקדון ויהב סימן מובהק דידיה, היתומים בעצמן עדי ראיה דידיה, דלא אברו סהדי אלא לשקרא. ותדע לך, מדאמרינן בפרק חזקת הבתים בבא בתרא ל, א, ההוא דאמר ליה לחבריה, מאי בעית בהאי ארעא אמר ליה מפלניא זבינתא דאמר לי דזבנה מינך, אמר ליה את מי לא מודית דארעא דידי הוא ואת מינאי לא זבינתה, זיל לאו בעל דברים דידי את, אמר רבא דינא קאמר ליה, והתם לא הוו עדי אבות לתובע, מדאיצטריך למימר ליה את מי לא מודית לי, ואפילו הכי כיון שזה לא חסר אלא עדים וזה הלוקח עדיו מודה, הרי זה מודה כאלו יש לו עדים. ואמרינן נמי בכתובות פרק הכותב כתובות פה, ב. ההוא גברא דאפקיד שב מרגניתא כסא דכספא בי חסא, שכיב חסא ולא פקיד, אתא עובדא קמיה דרב נחמן, אמר חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד, ועוד דהא יהיב סמנא, ועקר טעמא התם משום דיהיב סימנא, וכשיש עדי פקדון ואפקיד בסהדי קאמר, ואע"ג דליכא ראיה, כיון דיהיב סימנא ואנן חזינן ליה לההוא סימנא השתא, אנן סהדי דידיה והרי אלו עדי פקדון ואנן עדי ראיה, והוה ליה כעדים וראה. ומאי דקאמר, חדא דידענא ביה בחסא דלא אמיד אינו עקר טעמא, דהא כתיב משלי יג, ז יש מתרושש והון רב, אלא לסניפין בעלמא הוא דקאמר ליה, וכולה טעמא בסימנא תלי. וכבר הארכתי בזה שם בכתובות במקומה בסייעתא דשמיא. וא"ת אם כן אפילו דהבא פריכא נמי לא, דדילמא יהיב סימנא במשקל וכדקיימא לן בפרק אלו מציאות בבא מציעא כג, ב דמשקל הוי סימן. לא היא, דהתם גבי מציאה הקלו להחזיר בסימן כל דהו, אבל הכא דוקא בסימן מובהק, אבל בסימן שאינו מובהק לא. והא דאמרינן דכי יהיב סימנא מהדרינן ליה דאנן משוינן ליה וראה, הני מילי בדיהיב סימנא ממש, אבל אי אמר אפקוה דלחזייה הני סהדי וידעי ליה בטביעות עינא לא מפקינן ליה. דהשתא מיהא אנן לא ידעינן ביה דדידיה הוא, ואמרינן ליה כדי לא מפקינן ליה כדאמרינן התם בחזקת הבתים.

4 ויהבינן ליה בבי דינא. פירש רש"י ז"ל, בפני בית דין שיש כח בידם להפסיד להפקיר נכסי המקבל אצל היתומים, ולהתנות עמו קרוב לשכר ורחוק להפסד. ואינו מחוור בעיני, דאבק רבית הוא, וכשתקנו לא לגבי יתומים תקנו, וכל אבק רבית התירו אצל היתומים, ומה לנו לבית דין ואלו היה רבית דאורייתא היו צריכים לבית דין שיפקיעו ממונו של המקבל. ועוד, דאם כן היינו צריכים לבית דין חשוב וראוי להפקיע, וכדאמרינן בעלמא גבי פרוזבול בפרק השולח גיטין לו, ב, ובנדרים פרק ארבעה נדרים גבי אסמכתא כז, ב. אלא נראה לי, דלא להפקר ממון המקבל אצל היתומים קאמר, אלא כדי ליתן רשות לאפטרופא להוציא ממון היתומים מתחת ידם ולמסור אותו ביד אחרים להתעסק בו. וכעניין ששנינו בברייתא פרק הנזקין גיטין נב, א, ואין אפטרופסים רשאין למכור ברחוק ולגאול בקרוב. וכולה ברייתא, ואמרו עלה בתוספתא ב"ב פ"ח ה"ד אלא אם כן נטלו רשות מבית דין, כך נראה לי.

5 למימרא דברשותא דמקבל קיימא, ורמינהו המקבל צאן ברזל מן הנכרים וולדות פטורים מן הבכורה. פירש רש"י ז"ל, לא מבעיא אמהות שהרי הן עצמן של נכרי, אלא אפילו ולדות שחציין של ישראל, אותן המגיעין לחלק של ישראל פטורין מן הבכורה אם יתעברו וילדו, ע"כ לשון הרב ז"ל. ולפי דעתי הוצרך רש"י ז"ל לפרש כך, מפני שהוא פירש צאן ברזל שקבל בממון, כלומר שקנאן בשומא של מעות, וכל זמן שלא נתן מעות חולקים בשכר, ומכר גמור הוא, אלא שחולקין בולדות ובכל השבח עד שיפרענו. וכיון שכן על כרחנו עד שלא חלקו כל הולדות פטורין, ולא הוצרכנו לפטור אלא אותן שהגיעו לחלקו של ישראל. ותמיה לי, דא"כ מקשה גופיה מי ניחא, דאפילו אם תימצי לומר דברשותיה דנותן קיימי, מכל מקום ולדות שהגיעו לחלקו של ישראל שלו הם גמורים וברשותו ודאי קיימי, ואם כן אמאי פטורים מן הבכורה, ואי משום דאי לא אשכח נכרי בהמה אתי תפיס בולד ואומר בן בהמתי הוא, אכתי לא ידעינן לההוא טעמא. ונראה לי דנותן אינו נוטל אלא בשבח גופן כלום, אלא ולדן וחלבן וגיזתן של מקבל הוא, וכדגרסינן בירושלמי דפרקין פ"ה איזהו צאן ברזל, היו לפניו מאה צאן, אמר לו עשויות הן עליך במאה של זהב, ולדן וחלבן שלך, ואם מתו אתה חייב באחריותן, ואתה מעלה סלע על כל חדש וחדש משלך באחרונה, אסורים, עד כאן בירושלמי, ומשמע להו הכי, מדמפליג במתניתין בין מקבל מישראל למקבל מנכרי ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל ולא מפליג בישראל גופיה, אלמא צאן ברזל לא מקרי אלא במקבל עליה לגמרי ועושה אותה דמים אפילו מחיים, וכדמשמע נמי בברייתא דלעיל בבא מציעא סט, ב, והילכך כל שמעלה לו ריוח משלו רבית גמורה היא, והיינו דקשיא ליה, אלמא ברשותא דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל קיימי לגמרי, ואם כן ולדות כולן דמקבל נינהו, ואמאי פטורין מן הבכורה. וא"ת אם כן מאי שנא ולדות דקא קשיא ליה, אפילו היא גופה תתחייב בבכורה. יש לומר דאין הכי נמי דכלה מילתא קא מקשה ליה, ואי נמי היא גופה לא קשיא דכל שלא כחשה ולא הוזלה מחזירה לו בעיניה, וכיון שכן כדידיה דמיא, ועוד דלא גרע משותף באזניה דקיימא לן בכורות ג, א דפטורה מן הבכורה. ופרקה אביי במקבל עליה אונסא וזולא. וא"ת וכי קביל עליה מאי הוי, דכיון שהולדות כלן למקבל, ולדות אמאי פטורים מן הבכורה דהא כלהו דישראל נינהו. יש לומר דהא בהא תליין, כל זמן שהמקבל אינו מקבלו לגמרי על עצמו, אף הנותן נוטל בשבחו בולדן וגיזתו וחלבו ולא כמכר הוא, וכל שהכל עומד ברשות מקבל, אף הוא נוטל כל שבחו דכמכר הוא אלא שנותן שכר מכיסו, וכן נהגו. וכן נראה לי מן הירושלמי דפרקין ה"ה, ששם הקשו מההיא דבכורות נמי כמו שהקשו כאן בגמ', ובלשון הזה הקשו ממנה שם, ר' ירמיה בעי, תמן אתמר צאן ברזל לראשון והכא אתאמר צאן ברזל לשני. א"ר יוסי, תמן על ידי שעקרו מן הראשון ולדן לראשון, ברם הכא עקרו לשני וולדות לשני. ונראה לי פירושו, תמן אתאמר צאן ברזל לראשון, היינו מתניתין דבכורות דפטר ולדות מן הבכורה, אלמא ברשות ראשון הן דהיינו נכרי, והכא אתמר במשנתנו צאן ברזל לשני, כלומר דברשותא דמקבל קיימי, ותירצה ר' יוסי כדתריץ אביי הכא בגמ', ואמר תמן בבכורות על ידי שעקרו מן הראשון שקבל על עצמו קצת מהפסדו כאונסא וזולא וכיוצא בזה ולדן לראשון, שאף נוטל ולדות ושאר שבחים שהם עושים, ברם הכא שעקרו לשני שקבל הכל באחריותו, לפיכך ולדות לשני, כך נראה לי.

6 מאי לאו תשוך. פירש רש"י ז"ל, מותר אתה ליקח ממנו נשך. פירוש לפירושו, שהוצרך הכתוב להתיר הרבית דנכרי אע"פ שגזלו אסור למאן דאסר לקמן בבא מציעא פז, ב, או שהוצרך הכתוב להתיר כדרך שהוצרך הכתוב להתיר באונאה. ודחה לא תשיך, תשיך לא סגי דלאו הכי, וכי בא הכתוב לצוות עליו ליתן רבית לנכרים, דאלו להתיר פשיטא מהיכא תיתי לאסור. והראב"ד ז"ל פירש, לא סגי דלאו הכי, וכי נחשא רמי בהו דאיצטריך לישראל למיזף מגוי, אלא ה"ה לתשוך, ואיידי דקאי בתשיך בישראל, נקט ליה תשיך בנכרי.

7 לעבור עליו בעשה ולא תעשה. כלומר לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וזו היא שאמרו בספרי פ' תצא רס"ג, לנכרי תשיך, זו מצות עשה, שלא להשיך לישראל. ולא כמו שפירש הרמב"ם ז"ל הל' מלוה ולוה פ"ה ה"א שהיא מצות עשה להלוות את הנכרי ברבית. ולמאן דאמר נמי מאי לאו תשיך, לאו למימרא שיזהיר הכתוב להלוות לנכרי, אלא להתיר להלוות לו ברבית וכמו שפירש רש"י ז"ל והוא העקר.

8 מדאותביה רבא לרב נחמן, לנכרי תשיך מאי לאו תשוך. ממש משמע דלרב נחמן אסור להלוות לנכרי ברבית דבר תורה והלכה למשה מסיני הוא, דאי לא, מאי קא מותביה מלנכרי תשיך. ואי נמי דרבא טעי בדרב נחמן וסבר דבר תורה קאמר, ומאי דמתרץ ליה רב נחמן לטעמיה קא משני ליה. ואפשר נמי דרב נחמן קושטא דמילתא קא מתרץ דתשיך דוקא, ולמיקם בנכרי ברבית דישראל בעשה ולא תעשה, וכדתניא בספרי פ' כי תצא, לנכרי תשיך זו מצות עשה, ולאחיך לא תשיך זו מצות לא תעשה, ולאו למימרא דאיסור רבית דנכרי אסור דבר תורה אפילו לרב נחמן.